בחלק הראשון המאמר עסק בשני השלבים הראשונים להגדלת המוטיבציה של המתבגרים. השלב הראשון כרוך בהכנת ההורים - לשנות את נקודת המבט על המתבגר, להציע לו תמונה חיובית של בית-הספר, לסמוך עליו, לא להשתמש בהשוואות המורידות את המוטיבציה ולהימנע מביטויים מוחלטים.
השלב השני עסק בקביעת מטרות ויעדים הניתנים להשגה - ההורים עוזרים לקבוע את המטרות, עוזרים למתבגר בביטחון העצמי, לא מקבלים תירוצים סלקטיביים, מנסים לעזור לו לשנות אסטרטגיות ומעודדים פעילויות חוץ בית-ספריות.
שלב שלישי - לעודד ולעודד.
השלב השלישי הוא לעודד את ההתקדמות ולהעריך את הביצועים. המתבגרים רוצים שירגיעו אותם מכיוון שהם מטילים ספק ביכולותיהם. מאחורי המתבגר שלא רוצה ללכת לבית-הספר נמצא הילד ששואל "האם אתם חושבים שאני באמת יכול להצליח?". השאלה הסמויה כאן להורים היא - "האם אתם סומכים על יכולתי לגדול?".
על ההורים לנסות לשים לב לקריאה הזו ולענות עליה רק בדרך האפשרית היחידה - לסמוך עליו. על ההורים להיות משוכנעים שהילד יכול להצליח כדי שהוא יוכל להתקדם ולהצליח. הכוונה אינה להאמין בצורה עיוורת שהילד הוא גאון הדור. ההורים פשוט צריכים להאמין שהילד יכול להצליח כדי שהילד יצליח. ילד עם מוטיבציה הוא ילד שיודע שמישהו מאמין בו.
לכן, במקום לומר לו "אתה באמת לא מוכשר", להגיד "אני מאמין ביכולת ההתקדמות שלך. אני יודע שזה קשה אבל גם אני יודע שתתקדם לאט לאט".
במקום לומר "תתאמץ", אפשר להגיד "מה הרגשת ועשית כשהצלחת? איך לשחזר את השיטה?"
חשוב לעודד את ההתקדמויות הקטנות. זהו אחד המפתחות למוטיבציה ולהחזרת הביטחון העצמי של הילד. לעתים קרובות מדי, ההורים מתמקדים בעתיד ובהצלחה העתידית ומבטלים בשנייה את המאמצים שהושקעו עד כה. להסתכל על מה שנעשה, על הדרך שהילד עברה הוא אמצעי להגדיל את רצונו להמשיך.
כאשר הילד עובר מציון 20 לציון 40, זה נראה אולי לא מספיק להורים כי הציון עדיין מתחת לממוצע, אך ניתן גם לראות שהילד התקדם מאוד, ב- 100%, וזה לא פשוט. אפשר ורצוי להתמקד בהתקדמות ולא בציון הסופי. התקדמות היא צעד קטן וחשוב ואסור לפספס את זה. כאשר מציינים את ההתקדמות, הילד יוכל להרגיש גאווה וירצה להמשיך בזה. כך גם ההורים אומרים לילד שהם שמו לב למאמצים שהוא השקיע.
מעבר לציונים, על ההורים לשים לב ולציין גם התקדמויות של הילד בתחומים אחרים. לרוב, ציונים נמוכים הם תוצאה של התנהגויות לא מתאימות, של חוסר קשב וריכוז בכיתה. כשהמורה מציינת שיפור בהתנהגות בכיתה, חשוב לומר זאת בפני הילד ולעודד אותו בהתקדמות הזו. גם שיפור בהתנהגות בבית ראוי לציון. אם חל שיפור בהתנהגותו של הילד בבית, עם אחיו, באופן שהוא מדבר וכו' - ראוי לשבח על כך.
להעיז להגיד "לא" לילדים.
לעתים הורים אומרים "כן" במקום רצונם להגיד "לא" מתוך תחושה של "אין מה לעשות". האישיות של הילדים נבנית בין היתר על הסירובים של ההורים. אלה מהווים עבורם נקודות התייחסות. עם זאת, אסור בהחלט לומר "לא" באופן שרירותי. כאשר ה"לא" הוא שרירותי לא ניתן להסביר אותו. כאשר הוא אינו שרירותי ניתן להסביר את משמעותו עבורנו - מדוע זה חשוב לנו ההורים.
במקום לומר "כבר אמרתי לא!", אפשר לומר "כבר הסברתי לך מדוע אני לא רוצה. האם לא הייתי מספיק ברורה ועלי להסביר שוב?".
להפוך להורים מאמנים.
כמו מאמני ספורט, לפעמים צריך להסכים שהילדים יאהבו אותנו פחות כדי להוציא מהם את הטוב ביותר. צריכים להיות נחושים אך לא בלתי רגישים. ההורים יכולים להיות יוצרי מוטיבציה ולא צופים מהצד. כדי לעשות זאת, צריך לחזור שוב ושוב, בלי לצעוק ובלי לאבד פרופורציות.
דמיינו מאמן ריצה. לא ניתן לרוץ בפעם הראשונה 10 ק"מ. המאמן מכין את הספורטאי ומאמן אותו במשך ימים שלמים לפני שיוכל לרוץ 10 ק"מ.
לכן, במקום להגיד "היית צריך להצליח בפעם הראשונה. הפעם זה היה קל", להגיד "אל תתייאש. תחזור שוב על התרגיל ותסמוך על כך שבסוף תצליח."
להוציא את העוקץ מההצלחה.
ההורים צריכים לתת לילדים להבין שההצלחה אינה קסם ומשהו מיסטי. בסדרות ובסרטים הילדים נתקלים בגיבורים שמצליחים באופן פתאומי, לאחר שעומדים בכל מיני מכשולים. החיים זה לא סרט. אין הצלחה פתאומית הנובעת ממזל. אף אחד אינו אומר שכדי להתפרנס בחיים הוא משחק בלוטו!
במקום להגיד - "לא חזרת על החומר, נקווה שיהיה לך מזל", רצוי לומר "במקום לסמוך על המזל, תכין את עצמך היטב. לא כל יום מתרחשים ניסים, אם כן זה לא היה נס".
להעריך את העבודה.
כאשר ההורים חוזרים בערב ומקטרים על עבודתם, על הקשיים ועל התככים שהיו במשרד, כאשר ההורים משדרים שהעבודה היא רק לצורך אכילה, הילדים לא מקבלים תמונה חיובית מהעבודה. בשביל מה לעבוד אם זה כדי להיות מסכן ועצבני? מצד שני, כאשר ההורים מגזימים ונשאבים לגמרי בעבודתם, אינם נמצאים בבית, הילדים לא ירצו לחזור על הדוגמה הזאת. הם יחשבו שכמבוגרים הם ירצו להקדיש זמן למי שיאהבו. לכן, חשוב לתת משמעות לעבודה: העבודה מאפשרת להשתייך לחברה, לתרום, ליצור קשרים חברתיים, העבודה היא אמצעי לקבל סטטוס מוערך ולזכות בכבוד, להגדיר זהות חברתית, לקבוע סדר בחיי היום-יום, להימנע מבדידות וכו'.
באופן דומה, אפשר להסביר את זה לילדים:
? להיות תלמיד, זה המקום שלך בחברה. אם לא היה קיים בית-ספר, היית לבד, בלי עבר, הווה, עתיד.
? ללכת לבית-הספר, זה ליצור קשרים חברתיים, להכיר בנים ובנות, שונים מהאחים שלו.
? בלי בית-ספר הילדים היו בודדים ומשועממים. בית-הספר נותן משמעות לחיים.
? העבודה מאפשרת לתכנן את החיים, לבנות חלומות לחיים.
להבין בשיטות למידה.
כדי לעזור באמת לילדים, חשוב להקשיב, להיות נוכח ולעודד אך זה לא מספיק. המוטיבציה קשורה באופן ישיר לביצועים אבל הביצועים קשורים ליכולת. ילד בלי הרבה מוטיבציה אבל בעל יכולות גבוהות יכול להצליח.
המוטיבציה כשלעצמה אינה המטרה. המוטיבציה נחוצה כדי להגדיל את הידע, את שיטות הלמידה והיכולות. היכולות קשורות לשיטות הלמידה. במקום ללמוד יותר צריך לעזור לילדים ללמוד טוב יותר, להיות יעילים יותר. מאמצים רבים בזמן קצר.
את שיטות הלמידה ניתן ללמוד. קודם כל, ההורים צריכים להבין מהמורים מה אלה מצפים מהתלמידים במקצוע מסויים. בדרך כלל, המורים ישמחו לעזור להורים לעזור לילדים.
תהליך הלמידה אינו ישר. גם אם עובדים באופן מסודר התוצאות לא תהיינה בהכרח ציונים טובים והצלחה. תהליך הלמידה מורכב משלבים של התקדמות ומשלבים של רגיעה, ולפעמים גם של רגרסיה. לא צריך להתרגש מזה, זה תהליך טבעי. שלבי הרגיעה הם שלבים שבהם מעבדים את החומרים, מעכלים אותם. גם המוטיבציה זקוקה לשלב רגיעה. לא צריך לפחד מזה וניתן להסביר את זה לילדים על מנת שלא יתייאשו.
המוטיבציה לא קיימת באופן רצוף. קורה שאין חשק, שלא רוצים להקשיב ולעשות. לא ניתן לתפקד כל הזמן במאה אחוזים של היכולת.
השלב השני עסק בקביעת מטרות ויעדים הניתנים להשגה - ההורים עוזרים לקבוע את המטרות, עוזרים למתבגר בביטחון העצמי, לא מקבלים תירוצים סלקטיביים, מנסים לעזור לו לשנות אסטרטגיות ומעודדים פעילויות חוץ בית-ספריות.
שלב שלישי - לעודד ולעודד.
השלב השלישי הוא לעודד את ההתקדמות ולהעריך את הביצועים. המתבגרים רוצים שירגיעו אותם מכיוון שהם מטילים ספק ביכולותיהם. מאחורי המתבגר שלא רוצה ללכת לבית-הספר נמצא הילד ששואל "האם אתם חושבים שאני באמת יכול להצליח?". השאלה הסמויה כאן להורים היא - "האם אתם סומכים על יכולתי לגדול?".
על ההורים לנסות לשים לב לקריאה הזו ולענות עליה רק בדרך האפשרית היחידה - לסמוך עליו. על ההורים להיות משוכנעים שהילד יכול להצליח כדי שהוא יוכל להתקדם ולהצליח. הכוונה אינה להאמין בצורה עיוורת שהילד הוא גאון הדור. ההורים פשוט צריכים להאמין שהילד יכול להצליח כדי שהילד יצליח. ילד עם מוטיבציה הוא ילד שיודע שמישהו מאמין בו.
לכן, במקום לומר לו "אתה באמת לא מוכשר", להגיד "אני מאמין ביכולת ההתקדמות שלך. אני יודע שזה קשה אבל גם אני יודע שתתקדם לאט לאט".
במקום לומר "תתאמץ", אפשר להגיד "מה הרגשת ועשית כשהצלחת? איך לשחזר את השיטה?"
חשוב לעודד את ההתקדמויות הקטנות. זהו אחד המפתחות למוטיבציה ולהחזרת הביטחון העצמי של הילד. לעתים קרובות מדי, ההורים מתמקדים בעתיד ובהצלחה העתידית ומבטלים בשנייה את המאמצים שהושקעו עד כה. להסתכל על מה שנעשה, על הדרך שהילד עברה הוא אמצעי להגדיל את רצונו להמשיך.
כאשר הילד עובר מציון 20 לציון 40, זה נראה אולי לא מספיק להורים כי הציון עדיין מתחת לממוצע, אך ניתן גם לראות שהילד התקדם מאוד, ב- 100%, וזה לא פשוט. אפשר ורצוי להתמקד בהתקדמות ולא בציון הסופי. התקדמות היא צעד קטן וחשוב ואסור לפספס את זה. כאשר מציינים את ההתקדמות, הילד יוכל להרגיש גאווה וירצה להמשיך בזה. כך גם ההורים אומרים לילד שהם שמו לב למאמצים שהוא השקיע.
מעבר לציונים, על ההורים לשים לב ולציין גם התקדמויות של הילד בתחומים אחרים. לרוב, ציונים נמוכים הם תוצאה של התנהגויות לא מתאימות, של חוסר קשב וריכוז בכיתה. כשהמורה מציינת שיפור בהתנהגות בכיתה, חשוב לומר זאת בפני הילד ולעודד אותו בהתקדמות הזו. גם שיפור בהתנהגות בבית ראוי לציון. אם חל שיפור בהתנהגותו של הילד בבית, עם אחיו, באופן שהוא מדבר וכו' - ראוי לשבח על כך.
להעיז להגיד "לא" לילדים.
לעתים הורים אומרים "כן" במקום רצונם להגיד "לא" מתוך תחושה של "אין מה לעשות". האישיות של הילדים נבנית בין היתר על הסירובים של ההורים. אלה מהווים עבורם נקודות התייחסות. עם זאת, אסור בהחלט לומר "לא" באופן שרירותי. כאשר ה"לא" הוא שרירותי לא ניתן להסביר אותו. כאשר הוא אינו שרירותי ניתן להסביר את משמעותו עבורנו - מדוע זה חשוב לנו ההורים.
במקום לומר "כבר אמרתי לא!", אפשר לומר "כבר הסברתי לך מדוע אני לא רוצה. האם לא הייתי מספיק ברורה ועלי להסביר שוב?".
להפוך להורים מאמנים.
כמו מאמני ספורט, לפעמים צריך להסכים שהילדים יאהבו אותנו פחות כדי להוציא מהם את הטוב ביותר. צריכים להיות נחושים אך לא בלתי רגישים. ההורים יכולים להיות יוצרי מוטיבציה ולא צופים מהצד. כדי לעשות זאת, צריך לחזור שוב ושוב, בלי לצעוק ובלי לאבד פרופורציות.
דמיינו מאמן ריצה. לא ניתן לרוץ בפעם הראשונה 10 ק"מ. המאמן מכין את הספורטאי ומאמן אותו במשך ימים שלמים לפני שיוכל לרוץ 10 ק"מ.
לכן, במקום להגיד "היית צריך להצליח בפעם הראשונה. הפעם זה היה קל", להגיד "אל תתייאש. תחזור שוב על התרגיל ותסמוך על כך שבסוף תצליח."
להוציא את העוקץ מההצלחה.
ההורים צריכים לתת לילדים להבין שההצלחה אינה קסם ומשהו מיסטי. בסדרות ובסרטים הילדים נתקלים בגיבורים שמצליחים באופן פתאומי, לאחר שעומדים בכל מיני מכשולים. החיים זה לא סרט. אין הצלחה פתאומית הנובעת ממזל. אף אחד אינו אומר שכדי להתפרנס בחיים הוא משחק בלוטו!
במקום להגיד - "לא חזרת על החומר, נקווה שיהיה לך מזל", רצוי לומר "במקום לסמוך על המזל, תכין את עצמך היטב. לא כל יום מתרחשים ניסים, אם כן זה לא היה נס".
להעריך את העבודה.
כאשר ההורים חוזרים בערב ומקטרים על עבודתם, על הקשיים ועל התככים שהיו במשרד, כאשר ההורים משדרים שהעבודה היא רק לצורך אכילה, הילדים לא מקבלים תמונה חיובית מהעבודה. בשביל מה לעבוד אם זה כדי להיות מסכן ועצבני? מצד שני, כאשר ההורים מגזימים ונשאבים לגמרי בעבודתם, אינם נמצאים בבית, הילדים לא ירצו לחזור על הדוגמה הזאת. הם יחשבו שכמבוגרים הם ירצו להקדיש זמן למי שיאהבו. לכן, חשוב לתת משמעות לעבודה: העבודה מאפשרת להשתייך לחברה, לתרום, ליצור קשרים חברתיים, העבודה היא אמצעי לקבל סטטוס מוערך ולזכות בכבוד, להגדיר זהות חברתית, לקבוע סדר בחיי היום-יום, להימנע מבדידות וכו'.
באופן דומה, אפשר להסביר את זה לילדים:
? להיות תלמיד, זה המקום שלך בחברה. אם לא היה קיים בית-ספר, היית לבד, בלי עבר, הווה, עתיד.
? ללכת לבית-הספר, זה ליצור קשרים חברתיים, להכיר בנים ובנות, שונים מהאחים שלו.
? בלי בית-ספר הילדים היו בודדים ומשועממים. בית-הספר נותן משמעות לחיים.
? העבודה מאפשרת לתכנן את החיים, לבנות חלומות לחיים.
להבין בשיטות למידה.
כדי לעזור באמת לילדים, חשוב להקשיב, להיות נוכח ולעודד אך זה לא מספיק. המוטיבציה קשורה באופן ישיר לביצועים אבל הביצועים קשורים ליכולת. ילד בלי הרבה מוטיבציה אבל בעל יכולות גבוהות יכול להצליח.
המוטיבציה כשלעצמה אינה המטרה. המוטיבציה נחוצה כדי להגדיל את הידע, את שיטות הלמידה והיכולות. היכולות קשורות לשיטות הלמידה. במקום ללמוד יותר צריך לעזור לילדים ללמוד טוב יותר, להיות יעילים יותר. מאמצים רבים בזמן קצר.
את שיטות הלמידה ניתן ללמוד. קודם כל, ההורים צריכים להבין מהמורים מה אלה מצפים מהתלמידים במקצוע מסויים. בדרך כלל, המורים ישמחו לעזור להורים לעזור לילדים.
תהליך הלמידה אינו ישר. גם אם עובדים באופן מסודר התוצאות לא תהיינה בהכרח ציונים טובים והצלחה. תהליך הלמידה מורכב משלבים של התקדמות ומשלבים של רגיעה, ולפעמים גם של רגרסיה. לא צריך להתרגש מזה, זה תהליך טבעי. שלבי הרגיעה הם שלבים שבהם מעבדים את החומרים, מעכלים אותם. גם המוטיבציה זקוקה לשלב רגיעה. לא צריך לפחד מזה וניתן להסביר את זה לילדים על מנת שלא יתייאשו.
המוטיבציה לא קיימת באופן רצוף. קורה שאין חשק, שלא רוצים להקשיב ולעשות. לא ניתן לתפקד כל הזמן במאה אחוזים של היכולת.
הכותבת הינה מאמנת אישית, מומחית באימון הורים, משפחה ונוער, מומחית לאימון דיאטה, ושפור איכות החיים. מאמנת בגישה הפסיכולוסופית ובגישת האינטליגנציה האינטואיטיבית ומעבירה סדנאות בנושאי שיפור איכות החיים, משפחה והורות ועוד. בעלת תואר שני בפסיכולוגיה ודוקטורנטית במדעי המוח. מלמדת מאמנים בביה''ס ICU קורסים רבים, ביניהם אימון הורים, נוער ומשפחה,ואימון לזוגיות, אסרטיביות ויחסים בינאישיים.
ליצירת קשר
יעל אריאן
almogy189@gmail.com
ליצירת קשר
יעל אריאן
almogy189@gmail.com
